שבל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין (חבות בלבד)

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

התיק נשמע בראיות בשאלת החבות בלבד וזאת בישיבת ביהמ"ש מיום 9.6.13, כאשר ההכרעה נשוא פס"ד זה הינה בשאלת היות האירוע אירוע נזיקי שחל עליו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), שמא אירוע נזיקי שחלה עליו פקודת הנזיקין.

הנתבעת 1 הינה המבטחת על פי חוק הפלת"ד, נתבעים 2 ו- 3 הינם המעביד ונתבעת 4 הינה מזמין העבודה – אלה הם הנתבעים אשר נתבעים בעילה הנזיקית.

בכתב התביעה פרט התובע בסעיף 7ב ו- 7ג את נסיבות הפגיעה: "שיטת העבודה שהונהגה ע"י נתבעת 2 ובאישורו של מנהל האחזקה של הנתבעת 4 היתה כדלקמן: כל חלק צינור השוקל כמה עשרות עד מאות קילוגרם המיועד לפירוק נקשר בעזרת חבלים אל שיני מלגזה, מורמים כלפי מעלה ויוצרים "מתח" בצינור וזאת בכדי שחלק הצינור שיפורק לא יפול ארצה. לאחר מכן מפרקים את כל הברגים מלבד האחרון, מנערים את הצנרת עד לשחרור הבורג האחרון ואז תלוי חלק הצינור המפורק באוויר כששיני המלגזה מרימים אותו. במועד התאונה ביום 5.10.10 פרקו התובע, מנהלו ומנהל האחזקה מס' חלקי צינור בשיטה המפורטת לעיל. כשפנו לפרק את חלק הצינור הרלוונטי, ביצעו את כל הפעולות הנ"ל, אולם הפעם המתח שיצרה המלגזה בהרימה את חלק הצינור היה גדול יותר והצינור המפורק ניתז בחוזקה אחורנית ופגע בכף ידו השמאלית של התובע".

בתצהירו בעדות ראשית, אשר הוגש לביהמ"ש חזר הלכה למעשה התובע בסעיפים 4 ו- 5 לתצהירו על תיאור אירוע התאונה דלעיל .

בעדותו בביהמ"ש הסביר התובע את נסיבות האירוע בעמודים 3,4 לפרוטוקול ביהמ"ש: "אני הבאתי את המלגזה למקום העבודה שם היינו צריכים לבצע את העבודה. היינו צריכים צנרת של 3 צול של צינור מבחוץ שנכנס בתוכו מים ובפנים צינור של 3 צול. זו צנרת של מקינטיאר. הכל עם ברגים. כל פעם שמפרקים את זה צריך לפרק לחלקים. כל צינור כזה בנוי מהרבה. גם מברזים. יש קשת צינור וברז. משהו כמו 10,15 חלקים. כל חלק שוקל הרבה. אי אפשר להחזיק בידיים רק במלגזה. חלקי הצנרת יורדים, נכנסים למקינטיאריה, שם יש משאבה ויש רגל של צנרת על הריצפה... צד אחד קשרנו לחלק הצינור שאנו מפרקים ובצד השני תולים על השן של המלגזה. זאת אומרת, כאשר מרימים זה יוצר מתח. את הצינור מחזיקים עם השיניים מעליו. כל פעם שהיינו מפרקים חלק היינו מוציאים החוצה, לוקחים לצד כדי לשטוף אותו כי אסור שזה יתייבש".

על פי סיכומי התובע אשר נעשו בע"פ מיד לאחר חקירתם של התובע, של מר אליאס זאיד מנהל בנתבעת 2 ושל מר ינון כהן, מנהל בנתבעת מס' 4, חקירות שיש לומר לא סתרו את תיאור אירוע התאונה כפי שנמסר ע"י התובע כלל, מדובר בתאונת דרכים במסגרת העבודה.

התובע השתמש במלגזה על מנת להפעיל לחץ על צינור ותוך כדי ניסיון לפתוח את הברגים עף בורג אחד ופגע בתובע. מדובר בניצול הכוח המכני של המלגזה המהווה כלי רכב תחבורתי וחל כאן אותו חריג בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, דהיינו "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". לטענת ב"כ התובע הוכח, כי המלגזה לא שינתה את ייעודה המקורי והשימוש בכוח המכני שלה על מנת לבצע את העבודה הוא היה הגורם שהביא בעצם לתאונה נשוא כתב התביעה.

בעמדה זו כמובן צידדו הנתבעות 2,3,4 לעומת הנתבעת 1 שטענה שאין לראות באירוע תאונת דרכים.

עו"ד שירין המייצג את הנתבעת 1 סיכם בע"פ בישיבת בימ"ש מיום 6.9.12 ואפשרתי לו להגיש תגובה לסיכומי הנתבעות 2,3,4, אשר מפאת קוצר של זמן אפשרתי את הגשתם בכתב.

על פי סיכומיו אין שימוש בכוח המכני של הרכב כאשר שומעים מהתובע ששיני המלגזה נמצאות ברום ללא קשר לכוח המכני של הרכב.

לגבי שינוי הייעוד – "החזקה המרבה" בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב תחול אך ורק אם הכלי עשה שימוש בייעוד הלא תחבורתי שלו. מטרתה של המלגזה אינה לשמש כמנוף נושא כלים באמצעות חגורות. תפקיד השיניים הוא להחזיק דברים ע"י השיניים ולנייד אותם ממקום למקום תוך לקיחה בחשבון של הסיכון התעבורתי שנוצר משימוש זה.

לטענת הנתבעת 1, על פי פסק דינה של השופטת גילאור בתיק 15041-11-08 פורש הביטוי "שינוי ייעוד" כ"ניצול הרכב לשימוש שלא יועד לו במקור, דהיינו שימוש שאינו מגשים את ייעודו הטבעי והרגיל של הרכב אלא מהווה אלתור המוציא את הפעולה מפעולת החזקה המרבה וממילא מחוק הפלת"ד" כפי שלטענתו קיים במקרה זה.

בסיכומיהן, טוענות הנתבעות 2 ו- 3, כי יש לראות באירוע התאונה אירוע שחל עליו חוק הפלת"ד. אין לקבל את טיעוניה של הנתבעת 1 לגבי שינוי הייעוד המקורי של המלגזה וזאת מהטעמים הבאים:

1.ברור שמי שקובע את הייעודים של כל כלי הרכב הינו היצרן ומשרד הרישוי והנתבעת 1 לא טרחה להגיש את הוראות היצרן בדבר הייעודים של המלגזה הנטענת בכדי להראות שהפעולות שבוצעו במלגזה במקרה שלנו אינן בין השימושים המותרים.

2.הנתבעת 1 הודתה מכללא שהיה עליה לזמן נציג של משרד הרישוי או לכל הפחות לבקש תעודת עובד ציבור של משרד הרישוי בכדי להוכיח את טענתה, כאשר ביקשה בתום שלב הבאת הראיות ותוך כדי סיכומים לאפשר לה להגיש תעודת עובד ציבור להוכיח טענה זו, אך בקשתה נדחתה.

על כן, הנתבעת 1 לא הוכיחה את שינוי ייעוד המלגזה.

עוד טוענות הנתבעות 2 ו- 3, כי כב' הנשיאה בילהה גילאור בפסה"ד, אליו מפנה הנתבעת 1, מפנה בפסק דינה (ת"א 15041-11-08) לפסה"ד בע"א 7481/00, שם נקבע ש"המבחן הראוי לקביעת אותו ייעוד מקורי הוא מבחן של שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה ע"י מבחן ההתוויה המקצועית". ועוד קבעה השופטת גילאור ש"יש להבחין אבחן היטב בין אלתור המשנה את ייעודו המקורי של הרכב ובין מימוש רשלני של הייעוד המקורי כשלעצמו אינו שולל את תחולת החזקה".

הנתבעים 2 ו- 3 מצביעים על כך, כי אין מבחן "השכל הישר" יכול לסבול טענה שאין המלגזה נועדה להרים צינור וגם אם נטען שמלגזה נועדה להרים חפצים עם שיניים ולא באמצעות חגורה, הרי זה בדיוק המקרה בו מממשים את הייעוד המקורי של המלגזה שהינו הרמה, אך ייתכן בצורה רשלנית אשר אינה משנה את ייעודה המקורי של המלגזה.